ברברה קרוגר - הלוחמת בסטריאוטיפים וקלישאות הקפיטליזם 

ברברה קרוגר היא פרופסור לאמנות חזותית באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, מעצבת ואמנית קונספטואלית  שנולדה       ב 1945 , האוהבת לעבוד עם המילה הכתובה. המשפטים הפרובוקטיביים שלה מילאו גלריות ומוזיאונים בכל רחבי ארצות הברית ואירופה. מרבית עבודותיה מורכבות מתצלומים שחור/לבן שעליהם ישנם כיתובים לבנים על רקע אדום הנושאים גוון פוליטי. עבודותיה גורמות לאי נוחות אצל המערכת שהיא מבקרת, והיא מרבה לבקר את החברה הקפיטליסטית שהיא אלופת הבזבוז, הצריכה והקניות המוגזמות.

האמנית האמריקאית גדלה בשנות הצמיחה הכלכלית של העולם המערבי, בעשורים שבהם תעשיות הפרסום, התקשורת והבידור פעלו לשיווק בלתי מרוסן של עוד ועוד מוצרים, חוויות וסיפוקים מיידיים. החל מסוף שנות השבעים בוחנת ברברה קרוגר את השפעת עולם הפרסום ומסריו על התפיסות החברתיות, הפוליטיות והמגדריות שלנו, להלן  - הציבור, ומתריעה נגד השימוש בתרבות הצריכה כפלטפורמה ליצירת סטריאוטיפים וקלישאות, במיוחד כלפי נשים. קרוגר שמכירה היטב את עולם העיצוב, הפרסום ותקשורת ההמונים (לשעבר מעצבת גרפית בכירה במגזינים נחשבים) משתמשת באותן האסטרטגיות השיווקיות האגרסיביות,  באמצעות דימויים סטראוטיפיים וקלישאות, כדי לעורר שאלות על תפקיד האישה בחברה, על השימוש בגופה כאובייקט תשוקה, על צרכנות, זהות ומיניות. קרוגר משלבת בין צילומים וסלוגנים שאינם קשורים זה לזה, ועל ידי כך משנה את המשמעות המקורית שלהם. קרוגר מציגה את עבודותיה לא רק בחללי אמנות נחשבים, אלא גם במרחב בציבורי - שלטי פרסום אלקטרונים, שלטי חוצות ומוצרי צריכה כאלה ואחרים. קרוגר מותחת ביקורת נוקבת על פערים כלכליים, שוביניזם, סקסיזם, גזענות, מיליטריזם, אפליה ופגיעה בזכויות, מחופש הביטוי ועד זכותה של אישה על גופה.

שמונה שנות הנשיאות של רונלד רייגן היו בעיקר הכרזה שבדיעבד אפשר לכנותה העידן הניאו?ליברלי. בלב השיטה הוצבה כלכלת צריכה, אשראי וחוב שתפקידם להניע את הכלכלה, ולהציף את השווקים בעוד ועוד סחורות. אחרי שנים רזות, השפלה בווייטנאם, ובליווי מתוזמר של תעמולת צרכנות אגרסיבית, האמריקאים פתחו את הארנקים, בענק, ואחריהם רבים ברחבי העולם.

התגובה של קרוגר היתה הדפס בצבעי השחור?לבן?אדום המוכרים שלה, של כף יד אוחזת במעין כרטיס ועליו בגדול הכיתוב I shop Therefore I Am "אני קונה — משמע אני קיים", פרפראזה על המשפט של הפילוסוף רנה דקראט. בעוד הרציונליסט הצרפתי הציב את תנאי היסוד הייחודי להוויה האנושית ביכולת להפעיל בצורה יצירתית את החומר האפור שבין האוזניים (ובכך למעשה לבטא מבפנים, מתוך עצמו בלבד, את מי שהוא או היא), קרוגר הצביעה בסרקסטיות שהקפיטליזם המאוחר דוחף את כולנו למערבולת שבה הביטוי והסיפוק העצמי הם תוצאה של צבירה של עוד ועוד אובייקטים וגירויים. "אנשים נהפכים יותר ויותר לדבר שהם רוכשים וצוברים, ולא למי שהם", היא אמרה בראיון ב–1987, השנה שבה הכרזה הוצגה לראשונה.

קרוגר, החלה את דרכה במגזין האופנה "מדמואזל", שנה אחר כך, בגיל 22, היא כבר הייתה המעצבת הראשית של כתב העת. בו זמנית היא עיצבה עטיפות לספרים בנושאים פוליטיים.

כבר ביצירותיה הראשונות היא סימנה את הכיוון העיקרי שבו המשיכה להתפתח: נושאים העוסקים בנשיות ובפמיניזם. היא יצרה עבודות תפורות (טכניקה נשית) כמו "מפלצת אונסת". בסוף שנות השישים, תחילת שנות השבעים, היא החלה להתעניין בשירה ולכתוב בעצמה. ב - 1975 היא הפסיקה לצייר, ומ - 1976 עד 1980 היא חיה בברקלי, קליפורניה ולימדה שם. ב - 1977 היא חזרה ליצירה האמנותית, אך לא ציירה יותר אלא צילמה וצירפה כיתובים לתצלומים. תחילה היא צילמה בעצמה ("שבע דקות בחדר אמבטיה", 1977), אך מ- 1979 היא שאבה דימויים מוכנים מן העיתונות, הפרסום, הקולנוע והטלוויזיה. כך מסבירה האמנית עצמה את המעבר:

"עבודתי כמעצבת עיצבה כמעט לחלוטין את עבודתי כאמנית (...). עבדתי עם תצלומים של אחרים (...) צירפתי להם כתוביות. אני יודעת לעשות זאת בעיניים עצומות. מדוע שזה לא יהיה אמנותי?".

מבקרת האמנות קייט לינקר כתבה כי קרוגר, בנוסף להיותה אמנית, היא גם פרשנית חברתית ואקטיביסטית פוליטית, שלעבודתה יש מקום ותפקיד אסטרטגי בשיח האמנות העכשווית. ואילו אן גולדשטיין המנהלת האמנותית של מוזיאון סטיידלק באמסטרדם, סבורה כי "התמקדותה  של קרוגר בסטראוטיפים ובקלישאות כביטוי של כוח ושליטה, מציבה את עבודתה בחזית, מערבת את הצופה באופן אקטיבי ומתעמתת עמו".

תחילה קרוגר השתמשה בדימויים עכשוויים, של שנות השמונים, ואחר כך עברה לדימויים מוקדמים יותר ("אנחנו לא צריכים עוד גיבור", 1986). קרוגר בוחנת בעבודותיה את הצגת הכוח דרך דימויים תקשורתיים. היא משתמשת באיקונוגרפיה ובסיסמאות של התקשורת ההמונית, ומוציאה אותם מהקשרם מבחינה ויזואלית ומילולית. עבודותיה חסכניות מבחינת הדימויים והכתובות. היא משתמשת לרוב בתמונות בשחור-לבן ובאותיות (תמיד באותו דפוס פשוט שכבר הפך לסימן היכר שלה) לבנות, שחורות ואדומות.

מאוחר יותר קרוגר החלה ליצור מיצבי וידאו המשולבים בקירות שלמים המכוסים בצירופי טקסטים ובתצלומים דמויי כרזות ענק.

הנושאים העיקריים שבהם היא מטפלת הם פמיניסטיים ("קיבלנו פקודה לא לזוז", 1982,"לא מושלם", 1980), היא יוצאת נגד האלימות כלפי נשים ("האם אנחנו עוד נהנות?", 1988), בעד הזכות של אישה לבצע הפלה ולהיות אדון לגופה, לחייה ולא רק "אינקובטור" ("גופך הוא שדה הקרב", "עזרו", 1990).

כחלק משאיפותיה לעורר מודעות למציאות לא רק אצל נשים, אלא בכלל, היא מנסה לשחרר את תודעת הצופה מכבלי חברת הצריכה ועולם הפרסומות ("אני קונה לכן אני קיים", 1987, "קנה אותי, אני אשנה את חייך", 1984).

קרוגר היא אמנית פוליטית, יצירותיה נועדו לגרום לשינוי. ולכן הן מופיעות ככרזות וכשלטי חוצות ברחובות הערים, בתחנות רכבת, מודפסות על תיקים, מטריות וכו'.

החל מ - 1997 קרוגר היא בעלת טורים בכמה כתבי עת (ביניהם "Artforum") ועיתונים יומיים. קרוגר זכתה בפרס אריה הזהב – פרס יוקרתי למפעל חיים שהוענק לה בביאנלה של ונציה ובפרס טבעת הקיסר של גוסלאר.